<h1>חוקות הדיינים סימן שכ"א</h1>
<h2>דף סד:</h2>
דין בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראוים לה ע"י שליש ושתהי' אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה מליל שבת לל"ש מפני שהוא ליל עונה ואלו המזונות שפוסקים לה לחם כדי ב' סעודות בכל יום סעודה בינונית שאוכל כל אדם באותו עת ולא חולה ולא גרגרן ומאותו מאכל שאוכלין אותה עיר אם חיטים חיטים ואם שעורים שעורים או אורז ודוחן או שאר מינים שנהגו לאכול ופוסקין לה פרפרת לאכול בו את הפת כגון קטניות או ירקות וכיוצא בהם ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר ופירות ומעט יין לשתות אם היה מנהג המקום ששותות הנשים יין ופוסקין לה ג' סעודות בשבת בשר או דגים כמנהג המקום ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצורכה דהיינו פרוטה א' לקנות בה לקשט את עצמה או לכיבוס או למרחץ וכיוצא בהם וחייב לתת לה מטה ומחצלת לתת אותה תחת הכר והכסת כל זמן שאין במטה עור שטוח אלא חבלים בלבד אבל אם יש בה עור שטוח אינו חייב לתת לה מחצלת כלל ונותן לה כפה לראשה וחגור למתניה ומנעל ממועד למועד אם היא יושבת במקום הרים נותן לה כפי מה שהיא צריכה ונותן לה בגדים שוים עד ג' פשיטי משנה לשנה ונותן לה בגדים חדשים בימות הגשמים מפני שהם חמים והשחקים בימות החמה מפני שהם קרים ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה לחם שצריכה כופין אותו להוציאה ותהי' כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידה ויתן, וכתב רבינו אליהו ז"ל דמי שאין לו ממון לזון לאשתו חייב להשתכר עצמו לאפות ולבשל ולשאר מלאכות כדי שיזון את אשתו דהא האומר איני זן ואיני מפרנס הרי הוא משועבד לה ממלאכה. וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא כשהבעל עושה מלאכה בעיר אחרת או שהוא לומד בעיר אחרת ועונתו מע"ש לע"ש ונראה מדבריו שכל זמן שהוא בעיר אינו ראוי לתת לה מזונותיה כדי שתאכל היא לעצמה והוא לעצמו ומורי תמ"ך הודה לדבריו וכתב דגנאי הוא לאשה להתרחק מעל שולחן בעלה וכל שהוא מתנהג עמה בדבר של גנאי יוציא ויתן כתובה.
